טראומה :
חווית הטראומה היא סובייקטיבית. ההגדרה הפסיכיאטרית מתייחסת לתחושת איום על קיומו של הפרט, בעוד שהראייה הפסיכולוגית מדגישה את ההיבטים האישיים של החוויה הבלתי נסבלת עבור הפרט, המקום שבו המערכת הנפשית כבר לא יכלה "להחזיק את זה" וקרסה למנגנון של ניתוק (דיסוציאציה).
מניסיון קליני מצטבר ניתן ללמוד כי סיטואציה של אסון מולידה אצל כל אחד מהקורבנות תגובה מאד שונה, ומה שהיה טראומטי עבור האחד נרשם באופן שונה אצל האחר. לכן בטיפול בנפגעי טראומה הדגש הוא על הקשבה של המטפל, המשתדל להגיע "נקי" מתפיסות קודמות. ניסיון מצטבר לאורך השנים מוכיח שככל שהנפגע.ת פונה לטיפול ולעיבוד הטראומה קרוב יותר למועד האירוע, כך הפרוגנוזה (=סיכויי ההחלמה) טובים יותר.
אצל נערות ונשים אירועי חיים שונים עלולים להחוות כטראומטיים, בין אם הם התרחשו במשפחת המקור, בעבודה, בזוגיות, או סביב אירועי חיים שונים (אלימות, אובדן, פרידה קשה, תאונות, לידות, וכן הלאה).
אף על פי שאופן עיבוד החוויה הוא מאד אינדיבידואלי, ניסיון מראה שרבים מהתהליכים משותפים לנערות ולנשים, ולצד התפיסה הייחודית המתבקשת של כל אחת ואחת, נצבר לאורך השנים ידע רב שתורם ומקדם את הטיפול.
טראומה מינית :
למרות שהתקשורת מתעסקת בנושאים אלו ומגנה אותם, עדיין קיים פער גדול מאד בין חזית המאבק הזו ובין מה שקורה בשטח, בחדרי חדרים. סגנון הטיפול שהתקשורת עושה באירועים אלו אף הוא לוקה לא פעם במציצנות וחודרנות, מתוך חיפוש אחר "סנסציות".
השינויים החברתיים והגינויים הפומביים הובילו לכך שכנראה המפקד כבר לא יקרא לפקודה שלו "מיידלע" ליד כולם, אולם בעלי סמכות, ולא רק, עדיין מנצלים לא פעם את עמדת הכוח שלהם לניצול מיני הנע מהטרדה ועד לפגיעה מתמשכת. גם נשים הן לעיתים הפוגעות. וכמובן שדינמיקה כזו מתרחשת בכל מקום- באקדמיה, בשוק העבודה, בתוך המשפחה. היא לא בוחלת בין מעמדות, דתות או מגזרים. מה שכן שונה מחברה לחברה, הוא הנורמות, מדיניות ההשתקה ואופן הטיפול בתלונות.
ביטויי הפגיעה המינית – בושה, אשמה וניתוק :
במסגרת הטיפולים במהלך השנים פגשתי מטופלות שנפגעו בגילאים שונים ובאופנים שונים לאורך חייהן, והתמודדו איתם כל אחת בדרכה. מאפיין אחד בולט יכולתי לזהות: כולן נשאו עמן לאורך תקופה ממושכת תחושת בושה על היותן נפגעות (באופן שתורגם לפגימות), ואשמה מסוימת על שאפשרו לדבר הזה להתרחש- בין אם קישרו את האשמה בינן לבין עצמן לפיתוי, לתגובת השיתוק והקיפאון שלהן, או להסתרה. במקרים רבים תחושת הבושה היא זו שמונעת מהן מלשתף דמויות קרובות שהיו יכולות לעצור את הפגיעה, לתמוך ולהפנות לטיפול המתאים. (בין השלבים הראשונים בטיפול, כפי שיוזכר בהמשך, המטפלת מתייחסת לקשר העמוק, העיקש וההרסני, שנוצר אצל נפגעים.ות בין הפגיעה ובין מנגנונים אלו של בושה ואשמה).
החדירה האלימה למרחב הגופני, שהיא הרבה מעבר לפיזית, מייצרת חוויה כל כך בלתי נסבלת, עד שמובילה את הנפש להפעיל מנגנוני ניתוק (דיסוציאציה), באופן כזה שלעיתים הנפגעת אף לא "תזכור" שהאירוע קרה בכלל, כפי שמגולם למשל בסוגיית "היה או לא היה"? סביב גילוי עריות.
חוויות שחומקות מעיבוד אינן "נעלמות" לעולם ומוצאות את ביטוין בסימפטומים מגוונים ובהתנהגויות שונות במישור של יחס הנפגעת למיניות ולגוף, בהיבטים של אמון ואינטימיות (למשל בנטייה ל"סקסואליזציה" של יחסים: הכוונה לבלבול בין חום אנושי ותשוקה), או בתנודות בתוך היחסים בין קורבנות לתוקפנות. התנהלויות אלו מלוות לא פעם בשנאה עצמית ובהתנהגות הרסנית שמטרתן להקהות את כאב- כמו פגיעה עצמית, התמכרויות, ולעיתים אף אובדנות. פתרונות הרסניים אלו רק מגבירים את הבעיה, את הבושה, הבדידות והייאוש.
בשל ההישענות הנרחבת על מנגנוני הניתוק (השומרים על הנפש מפני קריסה), נמנע החיבור המתבקש בין סימפטומים אלו והחוויה הטראומטית שעברה, כך שנחסמת האפשרות לעיבוד החוויה הטראומטית וההתפתחות הנפשית בתחומים אלו נעצרת.
מטופלת שהיתה נתונה במשך זמן רב ביחסים מתעללים וסבלה מפגיעה מינית קשה ומתמשכת, אמרה במהלך הטיפול, לאחר שגופה ונפשה קרסו תחת עוצמת הרגשות שניתקה מעצמה (והם כמובן לא נעלמים, אלא פעילים במערכת התת קרקעית) :
"אז, כשזה קרה, חשבתי שאני רק צריכה לשרוד את זה עד שזה יגמר, כדי שלא יפגע לי בקריירה. עכשיו בא לי לצעוק לכל הנפגעות –
אין דבר כזה!!!! זה פוגע והורג את הנפש, זה לא נעלם. אל תתנו לזה לקרות, תדברו ותטפלו".
תפקיד הסביבה בזיהוי, שמירה וטיפול במצבי פגיעה מינית :
בטיפול בנפגעות טראומה מינית עולה לא פעם השאלה איפה היתה הסביבה? "איך אמא לא ראתה שאבא נכנס בלילה למיטה שלי"? "איך לא ראו שהדוד לוקח אותי לחדר וסוגר את הדלת"?…
קיימים מקרים מסוימים בהם ההורה שאמור לשמור ולהגן, בעצם מהווה שותף לפגיעה דרך הכחשה, מאחר שאינו מסוגל להתמודד עם המשמעות העומדת בבסיס ההתרחשות ("לא יכול להיות שבן הזוג שלי/אחי יפגע בבת שלי"). במקרים רבים הורים אלו אף הם סובלים מדיסוציאציה, ולכן מתקשים בעצמם לחבר את חלקי הפאזל ולהגיע למסקנות המתבקשות.
כמטפלות אנחנו פוגשות גם סיטואציות כאלו : מטופלת בוגרת שנוכחה לדעת במהלך הטיפול שבן זוגה פגע בבתה, התקשתה להתמודד עם מידע מפרק זה ובחרה בשלב מסוים, כדי להציל את עצמה מהתפרקות, לאמץ דרך מפותלת בכדי להכחישו. גם הורים מכחישים ופוגעים, ככל הנראה פגועים בעצמם וזקוקים לעזרה טיפולית.
גם אנחנו כחברה עדיין מתקשים לשאת את הסטטיסטיקות המטורפות של הפגיעות המיניות. לפיה אחת מתוך 3 נשים עוברת בחייה פגיעה מינית[1]. כשאנו שומעים על דמות ציבורית אהובה המואשמת בפגיעה מינית, גם אנחנו רוצים רגע לחשוב שזה לא באמת קורה, למחוק את הידיעה מהתודעה. לא כל שכן כשמדובר באדם קרוב.
כיצד ניתן לזהות שהתרחשה פגיעה מינית?
מרבית ההורים מכוונים כמובן לשמירה ורוצים לזהות בהקדם האפשרי מקרים של פגיעה מינית.
נערות שנפגעות הן במשפחה והן מצד קבוצת השווים, מגיבות לא פעם בהתכנסות פנימה, בדיכאון או בחרדה, בפיתוח תסמינים שונים כגון הפרעות אכילה, שוטטות מחוץ לבית, התנהגויות של הפקרה ופגיעה עצמית. עם זאת, קיימים מקרים בהם התסמינים פחות בולטים וקשים יותר לזיהוי: נפגעות המקיימות חיים של ניתוק בין הפגיעה ובין התפקוד היומיומי- לצד הפגיעה, נאחזות בכל כוחן בתפקוד גבוה, עד שלעיתים מגיעה הקריסה.. גם במצבים בהם קיימת מודעות לפגיעה, היא נשמרת לרוב ב"סוד", והנפגעת מנסה לשדר חיים של "נורמליות".
במצבים כאלו הורים צריכים להיות ערניים לשינויים משמעותיים במצבי הרוח ובהתנהגות: שינוי בתפקוד היומיומי והבית ספרי (נפגעות לעיתים לא פנויות נפשית ולא מסוגלות להמשיך לתפקד באותו האופן, למרות שכאמור יש כאלו שדווקא מוצאות בלימודים קרש הצלה והסחה), שינויים בהתנהלות חברתית כגון התכנסות, או מוחצנות שאינה מתאימה לנערה שהכירו עד כה, שינויים בלבוש ובהתנהגות המינית וכן הלאה.
בעדויות של נפגעות ניתן לא פעם לשמוע על התנהגות פרועה יחסית בבית הספר, שבעצם מטרתה היתה לגייס את תשומת הלב של הצוות החינוכי שמשהו לא בסדר. במקרים רבים נערות אלו הושעו ונותרו עם אכזבה עמוקה מהמערכת, ששוב, לא ראתה אותן והפקירה אותן לנפשן.
מה ניתן לעשות?
באופן בסיסי יותר, חשוב להטמיע בבית תקשורת פתוחה סביב נושאים של מיניות בכלל, ובעיקר פגיעה מינית. כולנו כבר מכירים את התוכנית שהילדים עוברים בגן "גופי הוא ברשותי" וכיום קיימות תוכניות המשך לגילאים הבוגרים יותר. המטרה להדגיש סוגיות כמו מיניות בריאה לעומת ניצול, והיכרות עם המודלים, אשר חלקם מעוותים, מהם בני הנוער ניזונים כיום בנוגע למין ומיניות (בעיקר ברשת). במיוחד חשובה הקניית תיווך והדרכה בשאלות מהותיות ביחסים בכלל וסביב התנהלות מינית בפרט, כמו –
- כיצד אוכל לשמור על עצמי לנוכח התנהלות חודרנית או אלימה מצד האחר, איך עוצרים ומציבים גבולות?
- איך לזהות שמה שקורה הוא לא נעים לי? (פעמים רבות המנגנון קופא ורק בדיעבד חודרת ההכרה שזה חצה את הגבול שלי ולא היה לי נעים).
ולא פחות חשוב- לאחר פגיעה-
- למי כדאי לספר/לדווח?
נערה שתחווה את הוריה כשיפוטיים ומאשימים תתקשה יותר לספר על חוויות כאלו. חשוב לציין כבר מראש, שבמקרה שמישהו אי פעם יפגע בך יכול להיות שיהיה לך דחף "למחוק את זה" ולא לחשוב על זה, אבל חשוב שתוכלי לספר לנו, או למישהו מבוגר אחראי שאת סומכת עליו.
בהמשך לזה, חשוב לקיים תקשורת שוטפת עם מרחבים שונים בהם מצויה הנערה (המורה בביה"ס, מדריך/ה בחוג וכדו), בכדי לזהות שינויים בהתנהלותה שיוכלו להשלים את התמונה.
הטיפול הנפשי בנפגעות:
טיפול בנפגעות הוא לרוב מטלטל מאד ומלווה בעוצמות רגשיות. בשלבים הראשוניים, לאחר יצירת החוזה והברית הטיפולית, הכוללים יצירת אמון וסביבה בטוחה, ניתן מקום לספר את מה שארע, באופן שמתאים למטופלת (לעיתים מדובר רק בציון האירוע).
המטרה לייצר בסיס בטוח וכלים להרגעה עצמית, לפני שנוגעים בהיבטים עמוקים, כואבים ומסעירים. לא תמיד יתעורר הצורך לפתוח ולגעת בתכנים הטראומטיים, וזאת בהתאם לרצון, לרמת המצוקה ולתפקוד של המטופלת.
בין השלבים הראשונים בטיפול יימסר מידע רלוונטי וחשוב הנוגע להתמודדות של נפגעות עם תקיפה מינית (Psycho-education). המטרה במתן מידע זה היא להראות לנפגעת שהתגובה שלה אינה "משוגעת", שהיא שייכת לקבוצה גדולה מאד (לצערנו..) ושהתגובות שלה הן הגיוניות ביחס למה שקרה, הסימפטומים מספרים את ההשתקה.
מהלך זה הוא משמעותי בכדי להוציא מהבידוד, מתחושת החריגות וה"סוד האפל".
חשוב שהמטופלת תדע שהחיבורים שלה בין מה שארע לבין אשמה ובושה הם מוכרים, ולסייע לה להבין מדוע הם מתרחשים ומה הם משרתים (למשל כדי לשמור על ההורה הפוגע כהורה מיטיב ואוהב, מתוך התמודדות עם הצורך לספק סיבה ומשמעות לאירועים קשים).
רק לאחר שנבנה בסיס בטוח בטיפול, הכולל רכישת כלים שונים לוויסות רגשי (המעניקים "רשת בטחון"), מתאפשר תהליך של עיבוד הטראומה.
בתהליך עיבוד הטראומה המטפלת משמשת כעדה נוכחת, לאירועים בהם חסרה היתה כל עדות.
המטפלת מספקת תיקוף והזדמנות לעיבוד של הרגשות הקשים המתעוררים, בהתאם לקצב ולרצון המטופלת, שמקבלת את השליטה שהיתה כ"כ חסרה לה.
במקרים רבים הסיטואציות הרגשיות מגולמות בתוך היחסים הטיפוליים (למשל סוגיות של אמון וניצול, גרסאות שונות של גילום יחסי תוקפן-קורבן ועוד), ולכן חשוב שיהיו הכשרה, ניסיון וללווי למטפלים בתחום, בכדי להתמודד עם העוצמות הללו באופן טיפולי ומותאם.
[1] מתוך: נתונים כלליים- איגוד מרכזי הסיוע